מירס תקשורת בע"מ נ' נסאסרה

פסק דין

1התובעת, חברה לתקשורת המשרתת את מינוייה תמורת שכר הגישה ללשכת ההוצאה לפועל תביעה לסכום קצוב במסגרת סעיף 81 א 1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

התביעה הוגשה הן נגד הנתבעת 1 שהינה חברה בע"מ (להלן: "החברה") והן נגד נתבעת 2 (להלן: "סברין"); שני הנתבעים הוגדרו יחדיו כ"נתבע".

2.בכתב התביעה נטען כי "הנתבע" התקשר בהסכם עם התובעת בגדרו התחייב לשלם בעבור דמי שימוש ואביזרים, נותר חייב לתובעת סכום בסך 14,536 ₪ בגין חשבוניות שלא שולמו.

בסעיף 7 לכתב התביעה נטען:

"חבות הנתבע נגזרת מכח התחייבות, ערבותו, התנהגותו ומצגיו לתובעת".

3.החברה לא הגישה בקשת התנגדות מפני התביעה, בעוד שסברין טענה בהתנגדותה, כי היא (סברין) לא חתמה על הסכם כלשהוא עם התובעת וכי צרופה כנתבע הינו בבחינת ניסיון להתעשר על חשבונה שלא כדין.

4.בישיבת יום 26.12.10 הבהיר ב"כ התובעת בתשובה לשאלת בית המשפט, מהו הבסיס לתביעה נגד סברין:

"אני טוען (שבהיותה - סברין) בעלת מניות ומנהלת בחברה, היא אפשרה קבלת שירותים כשהחברה היא חדלת פירעון ובכך התרשלה בתפקידה כמנהל הציגה מצגי שווא. אני לא רוצה להרים מסך אלא לקבוע אחריות אישית של מנהל" (עמ' 1 לפרוטוקול).

5.בישיבת יום 8.3.11 הסכימו בעלי הדין כי בית המשפט יתן פסק דין על יסוד סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984.

6.סיכומי בעלי הדין הוגשו ולאחר שנתתי דעתי לטענות בעלי הדין אני פוסק כדלקמן:

6.1הוכח בפני כי החברה הוכרזה כלקוח מוגבל לתקופה שהחל מיום 10.2.09 ועד ליום 10.2.11.

6.2סכום החוב לגביו הוגשה התביעה מתבסס על חשבוניות שנשלחו לחברה מפברואר 2009 ועד לחודש יוני 2009.

6.3מכאן, שנחה דעתי כי סברין שהינה בעלת המניות והמנהלת היחידה בחברה, ידעה כי הוראות הקבע שנתנה החברה לא יכובדו ו/או כי בשל אובדן יכולת הפירעון אליו נקלעה החברה – לא יתאפשר לחברה לפרוע את חובותיה כלפי התובעת.

חרף זאת, לא הפסיקה סברין את קבלת השירותים מן התובעת.

6.4בנסיבות אלו, מתקיימים התנאים לחיובה של סברין כלפי התובעת בעוולת תרמית מכח סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

השוו: ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ. טל מופרט (פורסם בנבו).

6.5עם זאת, במסגרת שיקולי הפשרה לא ניתן להתעלם מן העובדות הבאות הפועלות לחובת התובעת:

6.5.1עילת התביעה נגד סברין נוסחה בצורה סתמית ומעורפלת באופן שהקשתה על סברין להתגונן.

6.5.2הגם שניתן היה לצפות מן התובעת, חברה עסקית הפועלת בפריסה ארצית, כי תדרוש קבלת ערבות אישית של סברין לחובות החברה כלפי התובעת – הדבר לא נעשה.